מחדר המאמנת

שרית (שם בדוי) הגיעה אליי לחדר האימון לפני כשנה.

צעירה בת 36, נאה, חייכנית ושמחה, או כך לפחות חשבתי אז.

שרית חיה 5 שנים עם בן זוגה (בן 29), רוני (שם בדוי). שניהם רווקים ללא ילדים.

נולדה וגדלה בתל אביב. אמה מפרנסת המשפחה. האב נעדר.

אמו של רוני הדמות הדומיננטית, אביו המפרנס.

שרית מגוללת את סיפור ההיסטוריה המשפחתית. מעריכה, מעריצה ואוהבת את אמה, ובעיקר על דאגת האם לילדיה. היא מתעלמת מאביה, אותו לא ראתה מאז שעזב אותם בילדותה.

האם עברה התעללות כלכלית, רגשית ונפשית לאורך עשרות שנים משני בעלים.

שרית הבת אמצעית. שני אחיה, "יושבים" כאבן ריחיים על צווארה של האם.

בית עני ומלא חום ואהבה.

הייתה תלמידה "בסדר", אולם כבר בגיל 12 החלה לפרנס את עצמה ועד מהרה החלה לעזור בפרנסת הבית כולו. ניקתה חדרי מדרגות, שמרה על ילדי השכנים וערכה קניות לקשישים.

כצפוי לה, כפי שהעידה, לא סיימה את ביה"ס התיכון.

היא רצתה להתגייס לשירות צבאי, אולם צה"ל לא רצה בה.

כשמלאו לה 17 שנים, פגשה גבר מבוגר ממנה בעשור, משה (שם בדוי), שבתחילה הרעיף עלייה מתנות, "פינק" אותה לשיטתה.

משה גרוש ומטופל היה בתאומים בני ארבע שנים אז.

עברה לגור עם משה. כיבסה, בישלה, ניקתה, ערכה קניות, והוא פרנס, הופיע ונעלם, וחוזר חלילה.

עד מהרה הפך למתעלל. לא היכה, אמנם, אולם השפיל, ופייס, "פינק", נעלם וחזר.

ושרית קיבלה אותו ובכל פעם מחדש.

כך שמונה שנים, בהן שרית מחליטה להיפרד ממשה לפרקים, וחוזרת בה. "אהבה זה בעצם סבל. ככה זה, לא?!".

עד שבערב אחד וויכוח אחד יותר מידי גרם לה לארוז את חפציה ולעזוב מיד חזרה לבית אימה.

שרית ורוני.

"מעולם לא ידעתי לקבל עזרה. עבורי זו חולשה ובושה, שאני לא מסתדרת לבד".

היא ממשיכה לעבוד, לשלם חשבונות, לערוך קניות, לבשל, לנקות ולכבס.

בעוד רוני, עם כוונות טובות, חולם בהקיץ להתעשר.

שרית מגיעה לאימון כדי לאזור כוחות להתמודד עם אוזלת היד שלה מול רוני ומבינה, שהיא חוזרת על דפוס ההתנהגות המוכר לה ומאוד לא חביב עליה.

תהליך אימון הינו תהליך קצר מועד, מובנה ואינטראקטיבי. דורש שיתוף פעולה.

שרית מגיעה למפגשים מבלי לקחת אחריות. היא לא מאמינה בשינוי, שרוני יכול לעשות, לדבריה.

"מהר מאוד אני הפכתי למובנת מאליה".

שרית מחפשת אוזן קשבת. היא מתוסכלת מהיחסים עם רוני, ובאותה נשימה: "לעולם לא יהיה לי מישהו, שיעריץ את האדמה שאני דורכת עלייה, כמו שרוני מעריץ אותי".

שרית מתקשה לנקוט בצעדים משמעותיים, כמו לתת אימון בבני אדם בכלל ובבני הזוג שלה/חברותיה בפרט: "אני שומרת על עצמי. לא מוכנה ליפול שוב".

מאישה רכה ומעניקה, היא הפכה לאדם חשדני, נוקשה ולא סומכת על אף אחד.

"על גבר לפרנס, לשלם מיסים, לקנות לאישה שלצידו כל מה שהיא רוצה, להפתיע אותה, להגשים את חלומותיה", מעשים לחוד...

רוני לא ממלא אף אחד מן התפקידים האלה, לכן אינו גבר, לשיטתה, כמובן.

עם הזמן מרחיבה שרית את חוסר שביעות רצונה מתחומים נוספים בחייה: התקדמותה המקצועית, חיי החברה שלה/שלהם ומחוסר היכולת שלה לחסוך מתוך הכנסותיה לעתיד לבוא.

"להיות פמיניסטית זה לוותר על היותי 'האישה הקטנה'. ובכלל להיות פמיניסטית זה להפוך לגבר".

למה היא רוצה להישאר עם רוני?

מה היא אוהבת אצלו?

כיצד רוני רואה אותה ואת היחסים ביניהם?

אילו הן רק חלק מן השאלות, שעולות במהלך פגישותינו.

שרית מתעכבת על הערכים, שמנחים אותה כמו חברות, נאמנות, חריצות ומסירות.

שרית כבר מצויה בעיצומו של שיתוף הפעולה אך, לדאבון ליבי, נעלמת ומנתקת מגע ממני אחרי פגישתנו החמישית.

אכזבה? אישית כן! אבל יותר מכך תחושת פספוס ודאגה אמיתית להמשך חייה של שרית.

עשיתי כמיטב יכולתי.

אחרי חודש וחצי היא חוזרת אליי.