מיגרנה אהובתי

מה הייתם אומרים, לו סיפרתי לכם על מכרה רחוקה, בסוף העשור ה-5 לחייה, שסובלת מכאב מטריד כבר מאז היותה רכה בשנים?

אני מניחה, שהייתם שואלים איזה סוג של כאב, ואז מתחילים להציע או להמליץ לה על טיפולים, "תרופות סבתא", רופאים מערביים או אלטרנטיביים או פשוט מבטלים ב: "אויש, מסכנה".

טוב, אז לא אשאיר אתכם בסקרנות זמן רב מידי, ואספר לכם, כי אני מכירה אותה מקרוב.

ובכן, מאז שאני זוכרת את עצמי, נגיד משהו קרוב לגיל 5, אני סובלת ממיגרנות. כן, מיגרנות! לא כאב ראש פשוט. זה לחלשים. מיגרנה עם כאבים ברקות, בעיניים, בחילות ושאר פרפראות. אבא מרסק לי כדור אקמול בכפית, נותן לי ישר לפה ומיד אחר כך מגיש לי כוס מיץ פטל, בעצם סירופ פטל. מתוק כל כך, שרק זה עלול היה לחזק את הבחילה.

ככה אני מעבירה את ימי הגן, ביה"ס, הצבא, האוניברסיטה, העבודה, חיי הזוגיות, האימהות..... החיים הפכו ל"האם יש לי מיגרנה היום או זהו יום חופשי ממיגרנה". הכול סביב "כאב הראש", כמו שאימא ואבא שאלו אותי:" איך הראש היום?", ואני עניתי: "בסדר", לפעמים גם כשלא היה בסדר. התביישתי להתלונן כל הזמן, למרות שעם השנים נתפסתי בעיני רוחם של האחרים כ"מתלוננת סדרתית" או לפחות "קוטרית", ואכן התלוננתי ולא מעט. מעולם לא לשווא.

כמה רציתי להרגיש טוב! לפעמים אפילו דמיינתי, שאין לי כאב ראש, גם אם היה. ריחפתי לי במחשבות חיוביות, שלימים הבנתי, שעשיתי נכון. הפלגתי לי בים כחול, שמיים בהירים, ים רגוע ורוח נעימה על פניי. הייתה זו נחמה פורתא, אבל הכאב לא חלף לו.

הימים עברו, כמו כן השנים, ואני עדיין סובלת.

יש אומרים לחץ- נכון, הכאב התגבר בימים של מבחנים, עבודה מאומצת, ראיונות אינסופיים, אבל לא רק.

אחרים-חוסר בשתייה או באוכל, אז ניסיתי לשתות מים בלי סוף, ממש הטבעתי את עצמי במים, כמעט שיכולתי לצוף בלי תנועה בים סוער, ולא עזר.

השתדלתי לאכול בזמן, איך יכולתי להתמיד בזה? ניהול בי"ס, אימהות חד הורית, כפי שקראו לזה אז, מעברי דירה וחילופי משרות תוך חיפוש מתמיד אחרי האני העצמי שלי, כל אלה לא עזרו למיגרנה להיעלם מחיי.

עוד אמרו לי:" את חייבת לטפל בזה. אולי טיפולים אלטרנטיביים? אולי טיפולים רגשיים?"

כל ממזר בן מלך....

ואני אבודה בין היצע האפשרויות. דיקורים, רפלקסולוגיה, הומאופתיה, נטורופתיה, שיאצו, ווטסו ומה לא?

אבל האמת היא, שאני לא מתמידה, כי החיים סוחפים אותי מכאן לשם ומשם לכאן. אני אבודה בחלל, ובחלל משימות חיים רבות. ואני דואגת לזו ואחר כך לשנייה ולהיפך. חושבת על מקום העבודה שלי, האם אני ממצה את עצמי? האם זה הייעוד שלי? האם זה המקום הנכון לי?

והמיגרנה חיה ובועטת.

אולי זה נובע מהפרעת קשב וריכוז, ממנה אני סובלת. אולי מפגם גנטי, שטרם עליתי עליו?? מי יודע???

נכון, לא מתים ממיגרנה. אין זו מחלה ממארת, תודה לאל, אבל היא מחבלת באיכות החיים באופן קטלני. היא לא נותנת מנוחה, היא לא מאפשרת מרגוע.

אז אחרי למעלה מ-5 עשורים של סבל בל ישוער אני לוקחת את עצמי בידיים ואחריות ומחליטה קודם כל להיגמל ממשככי הכאבים ההרסניים, להם התמכרתי עם השנים. והאמינו לי, זו משימה לא פשוטה. זה אומר לקבל את הכאב, את חוסר האונים ואת אובדן חופש הפעולה למשך שעות רבות ולעיתים ימים.

יחד עם זאת גמלה בי ההחלטה לעשות ככל יכולתי את הטוב בעיני. כן, כן! הטוב בעיני! במסגרות השונות של חיי: בית, משפחה, חברות, עמיתים ובתוך כל זה-לעשות את הדבר, שאני הכי אוהבת וכמה שיותר...

נכון, צודקים, אי אפשר תמיד לעשות רק את הטוב בעיני. יש לנו אילוצים, חובות, מחויבויות, תפקידים, משימות ועוד כהנה וכהנה, אולם ניתן לצמצם את ההכרחי והבלתי רצוי למינימום הדרוש ולהרחיב את האהוב, המטעין והממלא למקסימום.

זה יהיה נכון לומר, שקל להמליץ ועוד פחות מזה לבצע, אך כדאי ושווה לנסות.

אני מנסה. מבטיחה לעדכן בעוד כמה חודשים.